פסק-דין בתיק ע"א 17016-04-11

א.       בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת מירב קלמפנר-נבון) מיום 27.3.11 בת"א 831/08 לפיו חוייבו המשיבים (המערערים בערעור שכנגד) לשלם למערער - התובע (המשיב בערעור שכנגד) את הסכום של 531,188 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13%, וכן הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח, וזאת בגין נזקיו עקב תאונת דרכים שארעה לו ביום 18.7.07.

ב.       המערער, יליד 27.8.1988, סבל כתוצאה מן התאונה הנדונה משבר בלתי יציב באגן ובהמשך נותח בהרדמה כללית, בוצע לו קיבוע של המפרק הסקרו-איליאקי משמאל והוא אושפז למשך 16 ימים.

ג.        לא היתה מחלוקת בין הצדדים לגבי חבותם של המשיבים לפצות את המערער והמחלוקת התמקדה בשאלת הנזק בלבד.

ד.       מומחה רפואי מטעם בית המשפט, פרופ' ח. צינמן, קבע למערער בחוות דעתו מיום 29.10.08 נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 25%. בהמשך, שיגר ב"כ המערער למומחה הרפואי שאלות הבהרה. בתשובותיו מיום 20.11.08 ענה המומחה כי אין לצפות שמצבו של המערער יחמיר הואיל והשבר התחבר כבר בדפורמציה והאגן ישאר במצבו הנוכחי. עוד ציין המומחה בתשובותיו, כי קשה לדעת האם יופיעו כאבי גב, ועוד יותר קשה יהיה לשייך אותם לשבר באגן. לשאלה האם נכון שכתוצאה מן הנכות יסבול המערער מהפרעה בהליכה, עמידה ממושכת וישיבה ממושכת השיב המומחה בחיוב.

עוד נשאל המומחה האם נוכח העדר ההשכלה אצל המערער והיותו פועל פשוט לפני התאונה, קיימת הצדקה להפעיל את תקנה 15 השיב המומחה שאין זה מסמכותו לקבוע נכות לפי תקנה 15, אך אישר שהמערער יתקשה בעבודה פיזית, בעיקר כזו הכרוכה בעמידה ממושכת, טיפוס על סולמות או מדרגות או הליכה ממושכת.

ה.       בפסק דינה ציינה כב' השופטת קמא שהמערער סיים את לימודיו בבית ספר תיכון "אורט" ללא תעודת בגרות ועובר לתאונה עבד כמנקה דגים בחנויות שונות. מאז התאונה מתקיים המערער מקצבת הבטחת הכנסה.

ו.        באשר לעדות המערער בנוגע למגבלותיו התפקודיות בעבודה ובחיי היום יום ציינה כב' השופטת קמא שעדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין והתרשמותה היתה שהמערער ניסה להעצים במידת מה את תביעתו כמו, למשל, ביחס לטענתו שהוא היה מרותק למיטה במשך כשנה ומחצה.

ז.       לאחר שסקרה את הנתונים הרלוונטיים קבעה השופטת קמא ששכרו הממוצע של המערער ערב התאונה היה 3,394 ש"ח לחודש. את שכרו לצורך חישוב הפסד השתכרות לעתיד העמידה שופטת קמא על סך 5,000 ש"ח לחודש.

ח.       ביחס לתקופת העבר קבעה כב' השופטת קמא שאי-כושר העבודה המלא של המערער הינו מיום התאונה (18.7.07) עד 30.9.08, משמע, 14.5 חודשים. ביחס ליתרת התקופה עד מועד פסק הדין ערכה שופטת קמא את החישוב לתקופה של 30 חודשים לפי 25% נכות, זאת לאחר שקבעה כי נכותו הרפואית של המערער משקפת גם את נכותו התפקודית.

ט.       את חישוב הפסד ההשתכרות בעתיד ערכה כב' השופטת קמא לפי 25% נכות תפקודית מתוך שכר של 5,000 ש"ח לחודש (סה"כ 330,778 ש"ח). על כך הוסיפה הפסד פנסיה, עזרה צד ג' לעבר ולעתיד, הוצאות עבור נסיעות ותרופות בעבר, וכן סכום גלובלי בגין הוצאות נסיעה וניידות מוגברות ונזק שאיננו ממוני.

          סה"כ נזקו של המערער הועמד לפי פסק דינו של בית משפט קמא על הסכום של 550,107 ש"ח.

י.        על כך מלינים שני הצדדים.

התובע - המערער מצידו טוען שבית משפט קמא קיפח אותו בפסק דינו בכך שערך את החישוב, למרות היותו כבן 19 ביום התאונה, לפי בסיס שכר של 5,000 ש"ח לחודש בשעה שהשכר הממוצע במשק נכון למועד פסק הדין של בית משפט קמא עמד על 8,340 ש"ח לחודש, הגם שהמערער סיים 12 כיתות לימוד וקיבל תעודת גמר תיכון (ללא בגרות).  לטענת המערער, בנסיבות אלה, לא היתה כל סיבה לסטות מן ההלכה הקובעת כי יש להעריך את הפיצויים על בסיס השכר הממוצע במשק.

השגה נוספת של המערער ביחס לפסק דינו של בית משפט קמא היא ששגה בית המשפט משביסס את חישוב הפסד השכר, לעבר ולעתיד, על בסיס נכות רפואית בשיעור של 25% בשעה שנוכח נתוניו של המערער, חוות דעת המומחה הרפואי ותשובות ההבהרה, יש להגדיל את נכותו התפקודית של המערער ולהעמידה על 40% לכל הפחות.

כמו כן, סבור המערער, שהיה מקום להגדיל את הפיצוי לזכות המערער בגין אובדן פנסיה ותנאים סוציאליים (לפי השכר הממוצע במשק), וכן להגדיל את סכומי הפיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד, ניידות והתאמת דיור, ולהפחית את התשלום התכוף לפי הברוטו ולא לפי הנטו.

יא.     המשיבים הגישו הודעת ערעור שכנגד בה הם מלינים על כך שמחישוב שכרו של המערער עובר לתאונה, לא הפחית בית המשפט מבסיס השכר את החזר הוצאות הנסיעה לעבודה שקיבל המערער בסכום של 300 ש"ח לחודש.

          כן מלינים המשיבים על כך שבית משפט קמא פסק לזכות המערער פיצוי בגין ימי מחלה, לפי תעודת מחלה שניתנה ביום 21.8.08, ואשר מתייחסת לתקופה מיום 8.12.07 עד 30.9.08. לפי עמדת המשיבים לא היה מקום להתבסס כלל על תעודת מחלה מעין זו. לחלופין, כך טוענים המשיבים, שגה בית המשפט משלא הפחית את תשלומי הבטחת ההכנסה ששולמו למערער בתקופה זו. כמו כן נטען בערעור שכנגד שבית המשפט שגה כשהעמיד את בסיס השכר לעתיד על סך של 5,000 ש"ח לחודש, סכום העולה על שכרו הממוצע של המערער ערב התאונה, ואף לא ניכה את מס ההכנסה מסכום זה.

בנוסף טוענים המשיבים, שבית משפט קמא שגה משפסק הפסד פנסיה לזכות המערער, לא הוסיף ריבית לתשלום התכוף, וכן שגה בכך שפסק לזכות המערער הוצאות משפט בסכום של 10,000 ש"ח.

כן טוענים המשיבים שהם שילמו למערער סכום של 11,049 ש"ח ביתר, מעבר למגיע למערער על פי פסק דינו של בית משפט קמא.